1ועוד דאי טעמיה דאביי משום דשתיקה כהודאה דמיא ורבא נמי מודה בה בשאר איסורין אמאי פליג גבי אשתו זינתה בעד אחד ואמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי שתיקה כהודאה דמיא הא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובעובדא דההוא סמיא נמי אמרינן אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקה ואי שתיקה כהודאה דמיא אפילו הוי גזלן מה בכך והרי הודה לדבריו בשתיקתו ועוד דפשטא דמילתא מוכח דההוא סמיא לא הוה ידע בה מידי דהא אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו באידך ועובדא דינאי נמי מוכח דלאו משום הודאה אתינן עלה דהא ודאי צווח היה עליהם מתחלה ועד סוף וצא וראה מה עלתה בהם אלא ודאי אפי' באומר איני יודע כל שאינו מכחישו נאמן ומתני' ודאי הכי דייקא דקתני והלה אומר לא אכלתי טעמא דמכחיש ליה בהדיא הא לאו הכי מהימן וכי תימא א"כ היכי מוכח אביי מהכא דעד א' מהימן אפי' בהלה אומר לו איני יודע דהא התם בפ' האשה רבה דחינן דטעמא דמתני' משום דשתיקה כהודאה דמיא ומוכח לה מסיפא דקתני אמרו לו שנים אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמר להם ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ורישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא י"ל דהתם סבירא לן דרישא נמי רבנן ומש"ה מוכחינא מרבנן דסיפא דטעמא דדיוקא דרישא משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אביי ס"ל דרישא ר"מ היא והכי איתוקמא בדוכתא בכריתות וכיון דליכא למידק מסיפא מידי נקיטי' דיוקא כפשטיה דדוקא כשאמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה בהדיא הא אמר איני יודע כיון דלא מכחיש ליה מהימן והא דאמרי' וצריכא דאי אשמעי' הך קמייתא וכו' לאו משום הודאה ולאו הודאה אתינן עלה אלא משום הכחשה ולאו הכחשה וה"ק אי אשמועינן הך קמייתא וכו' התם הוא משום דאי לאו דקים ליה בנפשיה וכו' והלכך שתיקתו לאו הכחשה היא אלא הודאה או איני יודע אבל נטמאו טהרותיך וכן שורך נרבע האי דשתיק משום דלא איכפת ליה ושתיקה זו אינה אלא הכחשה כמי שאינו רוצה להשיב מפני שאינו חושש לדבריו קמ"ל דכיון דלא מכחיש ליה בהדיא עד א' מהימן וכי תימא אם כן היכי אמר אביי התם בהנזקין דף נד: דדוקא משום דבידו והא אמרי' הכא דעד אחד מהימן אע"ג דלאו בידו ואפי' א"ל אידך איני יודע י"ל דפועל שאני דכיון דשמירת טהרות עליו חזקה ששמרן יפה ומאי דקאמר השתא לצעוריה קא מיכוין ומש"ה לא מהימן אלא משום טעמא דבידו כלומר מפני שבידו לטמאה אי נמי דפועל כיון דעליה דידיה רמי לאודועי כל שלא אמר כן בשעה שהוציאן מידו לא מהימן אם איתא דקושטא הוא ההיא שעתא רמי עליה לאודועי וכעין טעמיה דרבא אלא דרבא סבר שאע"פ שלא אמר לו בשעה שהוציאן מידו כיון דאמר ליה בתר הכי כי אשכחיה נאמן דשמא בפעם ראשונה היה מתיירא מפני הפסד שכרו אבל היכא דכד אשכחיה ולא א"ל ובתר הכי א"ל אינו נאמן דאם איתא דנטמאו מעיקרא הוה אמר ומאי דקאמר השתא לצעוריה קא מיכוין ומיהו כל הני מילי בפועל משום דעליה דידיה רמי לאודועי לבעל הבית אבל איניש דעלמא אפי' אשכחיה מעיקרא ולא א"ל נאמן לעולם דכיון דלא רמי עליה לאודועי אזיל ואמר מדנפשיה ואפי' אמר הלה איני יודע נאמן וכי תימא והא אמרי' בפ' זה בורר דף ל. מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והא מעשר שני איסורא הוא ולא מהימן אלא כל שבידו י"ל אילו אמר דמעשר שני הם בוודאי ה"נ דמהימן ואפי' אין בידו אבל הוא אינו מעיד אלא שאביהם אמר לו כך וכל היכא דלאו בידו חוששין שמא שלא להשביע את עצמו אמר כן אבל כל שהניחם בפניו במקום שבידו ליטלן הדבר מוכיח דכיון שהוא בטוח בו כל כך קושטא א"ל והר"ם ב"ן ז"ל תירץ דמעשר שני נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה ועד אחד לא מהימן אלא באיסורי גרידי ומיהו התם מהימן אפי' בשאמר הלה איני יודע זו היא שטת האחרונים ז"ל. ולי נראין דברי רת"ם ז"ל עיקר משום דלישנא דצריכותא מוכח דמשום שתיקה כהודאה דמיא אתינן עלה וכך מטין דברי רש"י ז"ל וסוגיין דפ' האשה רבה נמי מוכח דטעמא משום דשתיקה כהודאה ומאי דמקשו עליה מלישנא דנאמן דאילו משום שתיקה כהודאה אתינן עלה אין זה תלוי בנאמנותו של עד אלא בהודאתו של בעל דבר ליתא שאילו היה העד גזלן דלא מהימן לא היה מתחייב מפני שתיקתו דדוקא בעד כשר הוא דאמרי' הכי שכל שהלה שותק הוא נאמן וחדוש הוא שחדשה תורה באיסורים ומוכחין ליה התם מדכתיב או הודע אליו מ"מ דאמרי' התם יבמות דף פז: עד א' דמהימן מדאורייתא מנ"ל דתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאנו מכחישן יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ היכי דמי אילימא תרי ולא מכחיש להו קרא למה לי אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן וממאי דמשום דמהימן דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין א"ר מאיר ק"ו אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו ומה אם ירצה הלה לומר מזיד הייתי רישא מאי טעמא מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. זו היא סוגיית הגמ' שם. ובודאי אפי' למאי דאמרי' התם דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין הטעם אלא מפני נאמנותו של עד דכל היכא דשתיק דמחזי כמודה העד נאמן ולא מפני הודאתו בלבד דאפי' יודע זה בלבו שאינו יודע בדבר כלום חייב שאילו תאמר שמפני הודאתו בלבד הוא מתחייב קרא למה לי והא ודאי אם הוא יודע בעצמו שאכל חלב ומפני כך הודה לדברי העד פשיטא דחייב ואם הוא בעצמו יודע שלא שתק מפני הודאה היאך הוא מתחייב שמא תאמר מפני שאנו דנין על כרחו הודאתו כשתיקה והתנן בערכין בסוף פ' האומר משקלי עלי דף כא. דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דמשום האי טעמא פטרי רבנן בתרי אע"ג דאינהו מהימני וכדאיתא בסוגיין דהתם משום דכיון דמילתיה דנפשיה הוא לעולם אנו מתחייב אלא ע"פ עצמו וכיון שהוא יודע שלא היתה שתיקתו מחמת הודאה למה יביא קרבן אדרבה יש לו להמנע כדי שלא יביא חולין לעזרה אלא על כרחין אפי' למא דאמרי' דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא מפני נאמנותו של עד מתחייב ולא מפני הודאתו וכי אמרי' וממאי משום דמהימן הכי קא אמרי' ממאי דמהימן אפי' באומר איני יודע דלמא איני יודע כהכחשה דמי והתורה לא האמינתו מרבויא דאו הודע אלא היכא דאשתיק וגזירת הכתוב הוא באיסורין מרבויא דאו הודע שתהא שתיקתו של בעל דבר לגבי עד אחד כהודאה ולא מן הדין שהרי אין דנין כן בממון אלא באיסורין בלבד ונמצא שמפני נאמנותו של עד הוא ולא מטעם הודאתו שאפי' הוא יודע בעצמו שלא שתק מפני הודאה חייב ומש"ה אתי שפיר לישנא דנאמן דאמר אביי הכא ובהכי נמי מתורץ מאי דמקשו מדרבא דאמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וקשיא להו דאי שתיקה כהודאה דמיא הרי הודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאו קושיא היא שכבר פירשתי דלאו הודאה גמורה חשבינן לה אלא גזירת הכתוב היא באיסורין שיהא עד א' נאמן במקום שתיקה ושתחשב שתיקה כהודאה ואילו בממון ודאי אין אומרין כן ומש"ה אמר רבא דדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון ליתיה בפחות משנים דלא אמרי' ביה שתיקה כהודאה כי היכי דלא אמרי' הכי בממון ומאי דפרכינן נמי מדאמרי' גבי ההוא סמיא אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה וקשיא להו אי שתיקה כהודאה אפי' כי הוי גזלן הרי הודה מכיון ששתק לאו פרכא היא שכבר כתבתי שהענין תלוי בנאמנותו של עד ולא בהודאתו של בעל דבר ולא האמינה תורה עד פסול ומאי דפרכינן נמי מעובדא דסמיא דפשטיה מוכח דאיהו לא ידע כבר כתבתי שבתוס' העמידוה כשאמר העד דאיהו ידע וכן דינאי אבל לפי מה שפירשתי קרוב אני לומר דכל ששתק בשעה שהעיד העד הויא שתיקתו כהודאה שאע"פ שהוא לא ידע בדבר כלום חשבינן שתיקתו כהודאה ועובדא דינא נמי אפשר שפעם אחד שתק הוא או אמו לדברי העד והתורה האמינתו מיד כך נראה בעיני בדברים הללו:2גרסי' בגמ' ד' סו. עובדא דינאי המלך והביאו הרי"ף ז"ל אגב גררא בפ' האשה שנתארמלה ושם אכתוב בו בס"ד:3אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה. דהכי אמר בגמ' אי מהימן לך כבי תרי אפקה ומיהב לה כתובה שאינה מפסדת כתובתה אא"כ זינתה בשני עדים וקנוי וסתירה בעד אחד נמי אם קינא האיש את אשתו על פי שנים שאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ונסתרה אפילו בעד אחד נאסרת עליו לפי שיש רגלים לדבר כיון שכבר קינא לה ממנו ואחר כך נסתרה עמו:4תנן התם בנדרים בפ' בתרא דף צ: האומרת טמאה אני לך. מוקמינן לה התם בגמ' באשת כהן דאי באשת ישראל אי ברצון מי אית לה כתובה ואי באונס אמאי יוצאה אלא לאו באשת כהן דנהי דאסורה ליה אית לה כתובה דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל משרא שרי הלכך מזלו גרם ומ"ה יש לה כתובה:5השמים ביני לבינך. מוכח התם בגמ' דהכי קאמרה ליה שאין שכבת זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש ואינו ראוי להוליד ומתוקמא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה הא לאו הכי אין בדבריה כלום דאמרי' לה זילי ולא מפקדת אפריה ורביה כדאמרי' בפ' אף על פי דף סד. ואע"ג דאמרי' באגדה שאמרה לו שרה אמנו לאברהם השמים ביני לבינך דאלמא פירושו שהוא מרוחק ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת לאברהם שרחקה מחמת הגר ובירושלמי נמי הכי משמע דאמרינן התם כמה דרחיקין שמיא מן ארעא כך ההיא איתתא רחיקא מבעלה אפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל אבל בגמ' הכא מוכח שפירושו שאינו יורה כחץ וכי קאמרה ליה השמים ביני לבינך הכי קאמרה ליה אלהים עד ביני ובינך דקושטא קאמינא לך שדבר זה אין יודע בו אלא ה':6נטולה אני מן היהודים. שאסרה על עצמה תשמיש כל היהודים וכיון שכן מוכחא מילתא דתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא ומש"ה כופין אותו להוציא וליתן כתובה:7חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא:8תביא ראיה לדבריה. שנאנסה ובלאו הכי לא מתסרא אבעלה:9יעשו דרך בקשה. מפורש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס עצה טובה קמשמע לן. ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא כי אמרה טמאה אני לך מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ דאף על גב דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מיגדר מלתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה ורשות בידם לעשות כן כדאמרי' בפרק האשה רבה דף צ: מגדר מילתא שאני והקשו על זה שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא ולדידי לא קשיא דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי יבמות צ: כתובות ג. דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני לך אפקעינהו רבנן לקדושיה מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש"ה שריא לבעלה או אוכלת בתרומה נמי כדאמרי' בגמ' התם אלא שלפי זה נצטרך לומר דכי אמרינן הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שלפסול נבעלתי לא סגי האי טעמא לפיכך יותר נראה לומר דמדינא כי אמרה טמאה אני לך לא מהימנא שלא כל הימנה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא דמשום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא:10ההיא איתתא. אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפי' לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל משרא שרי ולמה ליה לר"נ למימר עיניה נתנה באחר אלא ודאי כדאמרן:11הא מילתא. תשמיש:12אהלויי. עובדי כוכבים מוכרי אהל:13נפטויי. מוכרי נפט:14מהרזק. שהיה נחבא עם אותה אשה וכדאמרי' בפרק החובל דף פה: דהרזקי' באנדרונא:15פרטיה נואף להוצא. פרץ מחיצה שבהוצא ודפנא:16אירכוסי הוה מירכס. היה מחביא עצמו:17בבאלי דבבא. במסך שלפני הדלת. והאי דאצרכינן להני טעמי לאו למימרא דבלאו הכי אתתא אסירא דליתא שאין האשה נאסרת על בעלה כתובות נו. אלא בקנוי וסתירה או בעידי דבר ברור אלא דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים. ואחרים אומרים דבדבר מכוער כי האי אי לאו הני טעמי הוה מפקינן לה מבעלה ויתבאר ביבמות בפרק כיצד בס"ד:18מתני' כ"מ שיש קדושין ואין עבירה. בנישואיה שלא אסרתה תורה עליו:19זו כהנת לויה וישראלית. לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי כהן שנשא לויה או ישראלית בנה כהן ישראל שנשא כהנת או לויה בנה ישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. והאי כללא דרישא לאו דוקא דהא קיי"ל כר' יוסי דאמר גר נושא ממזרת והולד ממזר והרי יש כאן קדושין ואין עבירה ואעפ"כ הולד הולך אחר הפגום ובגמ' ד' סז. אמרי' דאי זו זו דתנן ברישא דמתני' אתא למעוטי האי גוונא:20אלמנה לכהן גדול וכו'. שיש קדושין ויש עבירה דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין:21אחר הפגום. הנולד מפסולות לכהונה פסול בן ממזרת מישראל ממזר ובן ממזר מישראלית ממזר ובן נתין מכשרה נתין ובן נתינה מישראל נתין:22מכל העריות. של חייבי כריתות:23הולד ממזר. בגמ' דף סז: יליף לה:24הולד כמוה. ולד עובדת כוכבים עובד כוכבים אם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר:25ולד שפחה. עבד ושחררו בעליו מותר בישראלית:26גמ' מנלן. דלא תפסי קדושין בשפחה:27האשה וילדיה וגו'. בשפחה כנענית שיחדה לעבד עברי ואמר קרא לא יצא הבן עם אביו חפשי:28כי יסיר את בנך. לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר משמע דהבן הנולד לו מעובד כוכבים מבתך קאמר שיסירנו העובד כוכבים מאחריו ושמעינן מינה דבן בתך אפי' מן העובד כוכבים קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דמשמע מינה דקפיד נמי בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך אלמא בן העובדת כוכבים אין קרוי בנך אלא בנה והלכך בנה ליכא ביה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעובד כוכבים גמור הוא וכיון דפשטינן מקרא בשפחה דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי בה קידושי בעובדת כוכבים נמי כיון דפשיטא דולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושי ומיהו רש"י ז"ל נראה שגורס עובדת כוכבים מנלן אמר רבי שמעון משום ר' שמעון בן יוחאי לא תתחתן בם לא יהא לך בם תורת חתנות כלומר ומהא נפקא לן דלא תפסי בה קדושין. ולדה כמוה מנלן :29האי בשבעה אומות. שבארץ ישראל הוא דכתיב שאר עובדי כוכבים מנלן:30דדריש טעמיה דקרא. בב"מ דף קטו. גבי אלמנה עשירה דקאמר ממשכנין אותה דטעמא מאי אמר רחמנא לא תחבול בגד אלמנה מפני שאתה צריך לחזור לה העבוט לערב ומתוך שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית למשכן וערבית להחזיר אתה משיאה ש"ר בשכנותיה וה"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמור מינה כל המסירין מאחרי המקום:31ואחר כן. לאחר שתשהא כפי גזרת הכתוב שהתיר לך יפת תואר כתיב והיתה לך שיהא לך בה הויה אבל מעיקרא קודם היתר לא:
